כח התנועה

ללמוד "דרך הרגליים" זה להקשיב, לגעת, להרגיש את הדברים. זו הדרך הכי בסיסית שלנו לנוע בעולם. אלו היכולות שאיתן הגענו לכאן, ושאת חלקן זנחנו לאורך הדרך.

כי זה כבר לא התאים, כי ספגנו ביקורת. כי רצינו להיות גדולים ואחרים ומתוחכמים יותר.

והיום אנחנו כבר גדולים. מסתובבים בעולם עם שק של תכונות והרגלים שסיגלנו לעצמנו לאורך השנים. למדנו כבר איך הדברים אמורים לעבוד, מה "מתאים", מה "נכון", מה "כדאי". אז אנחנו ממשיכים לנוע, בדרך כלל באותם מסלולים שכבר סללנו עבור עצמנו או שסללו עבורנו אחרים והדברים נהיים קבועים והשינויים מגיעים בקושי ובמאמץ גדולים. אז פחות משנים.

אבל יש דרך פשוטה וטבעית להחליף מסלול, ליצור דרך חדשה, לתקן ולשנות שינויים אפילו קטנים. פשוט צריך לעצור. כל חיינו אנחנו "בדרך אל" ואף אחד מאתנו לא חושב שההגעה תתקצר אם דווקא נפסיק לרגע. אבל זה בדיוק מה שיכול לקרות.

מהי תנועה?

תנועה נמצאת בכל מקום. היא אחד מן היסודות הכי יציבים שקיימים בעולמינו.

הרוח, האוקיינוסים, האש, האדמה, בכולם מתקיימת תנועה בלתי פוסקת. צמחים, בעלי חיים, דפיקות הלב, זרימת הדם, תנועה היא למעשה חיים.

אז ממה נובע הפער הזה? שבין התנועה ככוח יסוד, מחדש, מחייה ומשחרר ובין המסלולים הקבועים שאנו נעים בהם בחיינו?

כיצד ניתן להסביר מדוע אנחנו כיצורים אנושיים נושמים וחיים, שכל גופנו מנוהל תוך כדי תנועה בכל שניה ביום, מרגישים רוב הזמן שאנחנו לא זזים?

אם לנסח את זה בקצרה, השורה התחתונה היא שהכול בראש.

החיים המודרניים לימדו אותנו שיש נכון ולא נכון לגבי כל דבר כמעט. אנחנו מחונכים לחשוב אלפי פעמים לפני שאנחנו מדברים, לפני שאנחנו פועלים, ורגילים שכל צעד שלנו יבוקר ויינתן עליו ציון.

הספונטניות שהטבע העניק לנו נעלמת עם השנים ובמקום ללמוד "דרך הרגליים" אנחנו לומדים רק דרך הראש.

משם הרבה יותר קשה להרגיש את כל הדברים שאנחנו אמורים להרגיש. לחוש את כל מה שקורה מסביבנו וללמוד למידה חושית אמיתית, כזו שהכרנו אז כשהיינו ילדים.

כתוצאה מכך, ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו נעים שוב ושוב רק במסלולים שקיבלנו עליהם אישור.

מדי פעם מגוונים אבל זה לא צד החזק של רובנו. נדמה לנו שכדי לנוע בכיוון אחר צריך להיאבק או "ללכת נגד הזרם", כי גם את השינויים האלו אנחנו מעבדים קודם כל דרך הראש.

שכחנו כיצד להקשיב לגוף, שידע פעם להגביר את הקצב כשיש באוויר ריח של פירות מתוקים על עצים, או לשכב לנוח סתם ככה על הרצפה כי זה מה שמרגישים שצריך כרגע.

ומשם, הדרך אל תחושות של קושי, תקיעות וקיפאון קצרה.

אז מה בעצם קורה לנו בתהליך ההתנוונות הזה?

הגוף שלנו הוא מכונה משומנת היטב. כל עוד המנגנונים שלו מסוגלים, הם ישתדלו לאפשר לנו את התנועות שאנחנו בוחרים, לפצות על מחסור בתנועה ותקיעות זמן רב ככל שיוכלו.

עד שהדברים מתחילים להשתבש.

לאנשים רבים זה בא בהפתעה. כל עוד יש לנו תחושה של גוף חזק ובריא, אנחנו מצפים מגופנו להתנהל בדרך שאנחנו מעדיפים להתנהל בה. טובה יותר עבורנו או פחות, מה שאנחנו אוכלים, שותים, האופן שבו אנחנו כועסים (או לא כועסים), הזמן שאנחנו נחים, הדרך שבה אנחנו מאפשרים לעצמנו להרגיש ולהתבטא.

ברור לנו שהמכונה האדירה הזו שנקראת הגוף שלנו תיישר אתנו קו כי כך היה בשנים הראשונות לחיינו.

מה שאנחנו לא מבינים זה את ההבדל בין החופש שהיה לנו אז לבין הצמצום שהוא מנת חלקנו בהווה.

הגוף מתאמץ, מתקן, מפצה, עד שלאט לאט היכולות שלו נחלשות. זה קורה מכיוון שמערכת צריכה תרגול ואתגר כדי לשמור על האנרגיה שלה. חיים לא מתקיימים בריק, בשממה, אלא רק היכן שיש תנועה חדשה והתפתחות.

אמנם אנחנו מתפתחים בחיינו כל הזמן. בוחרים את העבודה הנכונה לנו, משקיעים במשפחה או בחברים, אבל בו זמנית מצמצמים את מה שאנחנו רוצים להגשים או לחוות כי "אין לנו ברירה", ו"אי אפשר הכל".

והגוף אומר את שלו- משהו באזור הרגל מתחיל פתאום לזייף לי, כאבי הראש חוזרים על עצמם לעיתים תכופות ממה שזכרתי עד כה. הגב הורג אותי.

ופתאום תחושת העוצמה שהתרגלנו אליה, של "אין לי שום בעיה לסחוב" ואני מספיק חזק בשביל משימה כזו או אחרת מתחילה להתערער. אז אנחנו מצמצמים עוד יותר. כדי לא להכביד, כדי להדחיק ואולי דרך זה גם לשכוח.

ואז חוסר תשומת הלב הזו שהורגלנו בה הופכת להיות בעיה אמיתית.

במקום להקדיש תשומת לב למה שמתחיל להשתבש אנחנו מוחקים את מה שאנחנו כבר לא חזקים בו מרשימת האפשרויות שלנו עד כמה שניתן. ואז נוצר מעגל קסם שבו הגוף הולך ונחלש עוד ועוד. זה קורה באיטיות ולעיתים מבלי שממש נרגיש. אבל בסופו של התהליך אנחנו הופכים להיות אנשים מבוגרים עם עולם מצומצם, שצריכים להילחם על כל תנועה ולעבוד קשה מאוד כדי לא להתנוון. ואז זה נראה לנו מאוחר מדי.

אבל אף פעם לא מאוחר מדי.

תמיד אפשר לעצור, להתבונן על הדברים באור אחר, לחשב מחדש את המסלול, להקשיב ללב ולגוף ולהתחיל לנוע שוב משם.

אלו בדיוק ההזדמנויות ש"עצירת התנועה" מאפשרת לנו.

עצירה של תנועה מאפשרת רגעים של תשומת לב, של בחירה מחודשת להפסיק לנוע באופן אוטומטי. משם נפתח עולם חדש של אפשרויות. בעצירת תנועה אנחנו מתרגלים ומשפרים את היכולות הללו והן הופכות להיות טבעיות לנו שוב כמו שהן היו עבורנו פעם.

בכל פעם שמתחילים תנועה ועוצרים, יש בנו יותר אנרגיה ותשומת לב להקדיש לתנועה הבאה.

כשאנחנו לומדים לעצור את התנועות הקבועות של הגוף אנחנו מחזירים לעצמנו את היכולת החבויה להיות סקרנים, גמישים ויצירתיים. מהמקומות הללו אנחנו לומדים לסמוך על עצמנו שוב. לומדים שיש בנו את היכולת להתאים את עצמנו ולהסתגל למה שתביא איתה הדרך, ומכאן שאנחנו לא חייבים לבחור תמיד בדרכים המוכרות.

עצירת התנועה מאפשרת לנו להרגיש שמחה, פחד, סיפוק, להקשיב לגוף, לתת לעצמנו את מה שאנחנו זקוקים לו מתוך החושים שלנו ולא מתוך החשיבה שבראש.

חוג "עצירת תנועה" של שיטת גרינברג בהנחייתה של ענבר בן –יהודה מורכב ממפגשים שבועיים בני שעה וחצי המתמקדים בחלקים שונים של הגוף. כל מפגש הוא בעל תוכן שונה וייחודי, הפותח אופציות חדשות שנשתמש בהם לשיעור שאחרי.

השיעורים בנויים מהנחיות שונות ומגוונות, המביאות אותנו לפרוץ גבולות תנועה מוכרים.

בשיעורים מוצאים גיוון, גמישות ויכולות תנועה חדשות. כל אלו מרעננים ומעוררים את הגוף, ומדגישים את האיכויות שיש בכל אחד מאתנו.